 |
מלכי הפרוגרסיב-מטאל עושים שמח באלבום חדש ומעניין. אורי אופיר יצא לבדוק על מה כל הרעש.
======================
אני חייב לציין, לפני שאני מתחיל את הביקורת, שאני קצת משוחד. אני מאוד מאוד אוהב את Dream Theater. מאז הכרתי אותם הם (כמעט) הלהקה הכי אהובה עלי. ראשונים להם נמצאים רק Faith No More ו-Mr. Bungle. גם ראיתי את DT בהופעה לפני שלוש שנים יחד עם קהל של 20 אלף איש. גם האזנתי ל-Scenes From A Memory כל-כך הרבה פעמים שאני יודע לזמזמם אותו באופן מדוייק, כולל חיקויים מפליאים של כל המצילות הקיימות שם (והרי ידוע שמייק פורטנוי השתמש ביותר מערוץ אחד לפעמים במהלך אותו אלבום). אני כל-כך מכור אליהם שגם אם הם יעשו מה שמייק פאטון עושה לפעמים עם המצברוח שלו (דברים הזויים כמו Adult Theme for Voice למשל) אני אשתחווה כמה פעמים עוד לפני שאני בכלל אשמע את זה.
אי לכך ובהתאם לזאת אני מנסה לעשות את הביקורת הזו כמה שיותר רעה כלפי החבר'ה המוכשרים מברקלי, ואז אולי זה איכשהו יתאזן. לגביהם, אני מניח שהם יסבלו בשקט (חולערות, עוד לא מגיעים להופיע בארץ!).
Train of Thoughts מגיע שנה בדיוק אחרי אלבום קודם, משהו ש-DT לא עשו מעולם. כלומר, להוציא אלבום שנה אחרי שנה. תמיד היו איזה שנתיים-שלוש בין אלבום לאלבום. הקודם היה כבד אבל נורא פרוגרסיבי. אחרי כל אלבום קודם של DT המעריצים היו עסוקים בלנחש מה הכיוון שהם יקחו באלבום הבא. הפעם הם לקחו אותו לצד הכבד. אמנם האלבום כולל רק 7 רצועות, כשחמש מהן מעל 10 דקות (אחת 7 ואחת נוספת שלוש דקות), אבל הוא מצטיין באיכויות כבדות שמושפעות, כך נראה, מפאנטרה וקצת מה"כובד" התעשייתי הזה שיש בכל להקות הנו-מטאל בשנים האחרונות. לא, הם לא התקרבו אפילו קצת לסגנון השערוריתי הזה, הם פשוט למדו לעשות מטאל נעים לאוזן קצת יותר מהאלבומים הקודמים שלהם. יש שיאמרו שזה עושה את הדיסטורשן יותר מדי מתוכנת, פחות חם. יש שיאמרו שזה מוסיף איכות ללהקה.
האלבום נפתח בקטע שגם יצא כסינגל לרדיו (אני בספק אם אי-פעם השמיעו אותו בארץ) ? As I Am. הקטע כבד, מהיר וקופצני. הוא גם קליט ברמה סבירה ביותר. מזכיר קצת את הפתיחה של האלבום הקודם, שגם בו קטע הפתיחה היה מין סוג של פאנטרה על ספידים בשנות ה-70. הבעיה בהאזנה לאלבום מתחילה איפשהו בסולו של פטרוצ'י. אין מה להגיד עליו כנגד (הוא מושלם וכו'), אבל יש לו לאחרונה קצת בעיות עם כתיבת סולואים יפים ומושקעים כמו פעם. הסולו בשיר הזה נשמע כאילו ישב לו פטרוצ'י, הריץ איזה סולם הכי מהיר שהוא יכול רק כדי להגיע יותר מוקדם הביתה. וחבל, כי השיר עצמו נהדר.
השיר השני הוא This Dying Soul. 11 וחצי דקות של הפגנת טכניקה מרשימה ביותר של פורטנוי (כנ"ל, מתופף מושלם וכו') שכוללת תיפוף מאוד אנרגטי, מאוד מהיר ועם Feel נהדר. דווקא משהו שפורטנוי איבד באלבום הקודם. הבס בשיר חזק מדי והסאונד בכלליות מושך לכיוון הטונים הנמוכים, מה שיוצר לפעמים חלקים כבדים במיוחד (במיוחד כשהחבר'ה מנגנים כמה קריצות לאלבום הקודם שלהם). מבחינת המילים נחמד לשים לב שזהו בעצם שיר המשך לשיר הראשון מהאלבום הקודם. במסורת השירים ההמשכיים שלהם לאורך כמה דיסקים השיר הזה מתחיל בקטע בשם Reflection of Reality (revisited) וממוספר כ-IV. הליריקה מדברת על שיחרור מאיזשהם כבלים, דתיים כנראה, משהו שדרים התעסקו בו בעבר. אבל בלית ברירה אני מוכרח להודות ? הליריקה אף-פעם לא היתה צד חזק אצל DT. מצד שני, אם לא היה את התחרות המטורפת בין הגיטריסט, ג'ון פטרוצ'י לקלידן ג'ורדן רודס בסוף השיר, עוד היה אפשר להגיד שהשיר הזה נורמאלי. פשוט פתאום בסוף השיר הם נכנסים לאיזה אטרף נגינה פסיכוטי לחלוטין, נשמעים כאילו לכל אחד מהם יש לפחות עשרים אצבעות + כלי נוסף שהם מנגנים בו עם אצבעות הרגליים. יש כאן משהו לא-אנושי, באיך שהנגנים האלו מצליחים להריץ סולמות.
ואז מגיע השיר השלישי, Endless Sacrifice. כאילו המשך ל-Misunderstood הנהדר מהאלבום הקודם, מצליחים כאן דרים לעשות שיר ארוך (10 דקות) ומרגש באותה מידה שהוא איכותי ומורכב. מעניין לראות שדרים ת'יאטר, למרות היותם טכניים מאוד, הצליחו תמיד ליצור מעין בלדות קליטות אבל לא פראייריות בכלל. בני 15 יזדהו עם השיר הזה יופי, בני 21 (אהמ אהמ) יצליחו גם, ועוד יעריכו את המוזיקה. אמנם יש כאן כמה קטעים שבהם שומעים שהחבר'ה מנגנים פחות מהלב ויותר מהמוח, כמו אותו פידבק גיטרה שנעשה אחרי כל משפט בפזמון ונשמע קצת פחות מדי ממה שהוא יכול להיות. באמצע השיר הוא הופך שוב למפגן ראווה מרשים של האיכויות הטכניות של הלהקה, רק שהפעם יש בו יותר רגש. לקראת הסוף השיר חוזר לסיפור ההתחלתי שלו ונגמר בפינאלה מרשים ביותר.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה, DT לקחו את עצמם לצד הכבד יותר מאשר הפרוגרסיבי באלבום הנוכחי. אפשר לשים לב לזה כי הוא יותר קל לשמיעה מ-Awake, למשל. או מאלבום המופת שלהם Scene From A Memory. ישנן קריצות של רוק כבד מהאייטיז, יש כאן שימוש באפקטים ווקאליים שאמורים להעצים את ג'יימס לאברי. הבעיה שהוא קנדי, כנראה. אני לא יודע מה לעשות איתו כבר. מצד אחד אין מה להגיד ? יש לו יכולות ווקאליות מרשימות ביותר, אבל הוא כנראה לא אוהב להשתמש בעצבים שלו. אז נכון שזה האלבום הראשון של דרים שיש בו קללה (Fuck! הוא אומר פאק!), אבל גם כשמנסים להוסיף לשירה של לאברי את אפקט המגאפון העצבני ? זה לא עובד. הוא חסר את היכולת לשיר כבד כמו המוזיקה מסביבו. לכן כשהלהקה מנגנת את רצפי האקורדים שמזכירים קצת את התקופה שלהם מסוף האייטיז ? הוא מתאים לפתע. טוב, כנראה שנתקענו איתו לתמיד...
Vacant, השיר החמישי כולל רק בס, פסנתר וצ'לו. כן, כן, צ'לו. שלוש דקות שקטות ועדינות מאוד, מילים על משהו שקשור לאובדן, אמונה וכו'. הם אוהבים את זה, דרים. ואז השיר נגמר ונכנס לתוך אינסטרומנטל מבריק ומלהיב כאחד, של 11 דקות. אמנם זה לאDance of Eternity, וזה בטוח גם לא Orion של מטאליקה, אבל יש בו כמה רגעים מבריקים בהלחנתם, הסאונד שלו נקי ויפה וכל החבר'ה מנגנים שם עם feel מורגש (אם כי עדיין, זה דרים) ולאו דווקא מהר יותר מאטום במאיץ חלקיקים עם פוביה מהצל של עצמו. לפעמים רודס משחק אותה בכלמיני סאונדים חמודים ופורטנוי מביא אותה בתיפוף מיוחד שכמוהו לא שומעים יותר במטאל. בכלליות, זהו אינסטרומנטל מוצלח ביותר, שהתחושה שיש לי לגביו שגם אותו אני עוד אחלום לנגן יום אחד.
ההרגשה הכללית שיש לי לגבי האלבום כולו, כולל החוברת עם הצילומים והפוטומונטאז'ים היפהפיים שבו, הוא שלא יעבור הרבה זמן ואני אזכור אותו בע"פ כולל מילים, מוזיקה ושימוש מדוייק ביכולות הווקאליות שלי כדי להוציא מפי חיקויים מוצלחים ביותר למצילות של פורטנוי וזכירה בע"פ של כל התפקידים של הבס של מיונג, כולל המיתר השישי שבגיטרה שלו. כל העסק הזה נראה טוב יותר מהאלבום הקודם, שהיה מאכזב, לדעתי. ככה שאני יוצא מכל האזנה ל-Train of Thoughts מרוצה יותר ויותר מעצם רכישתו ומהכיוון הכללי שדרים ת'יאטר הלכו אליו הפעם. יצא להם טוב.
ועד כאן לביקורת הארוכה על כמעט כל האלבום. אני מציע לכל מי שאוהב את דרים ת'יאטר ללכת ולקנות, ולכל מי שלא בטוח עדיין לתת לו כמה האזנות-ניסיון בחנות הדיסקים הקרובה לביתכם.
ציון: 8.5 בסולם קבוּקים.
|
|
