ועכשיו, הסיפור שמספר לאן נעלמתי בשבועיים האחרונים.
הכל התחיל לפני שבועיים, כשקיבלנו מכתב על יום כיף בלונה פארק לנו וליחידות אחרות.
לי יש נטיה טבעית, ובצדק, להיות ציני בכל מה שקשור לימי כיף צבאיים, למשל מהבחינה שהם לעולם לא מתקיימים. ובטח שלא אחד כזה, עם לונה פארק ותלושים לתירס ופופקורן וארטיקים, כאילו פתאום הצבא זכה ב-50 מיליון ש"ח בלוטו והשתגע.
וכמובן שהיה קאטץ', "במקרה של גשם, יבוטל יום הכיף".
מעבר לזה, באותו שבוע המש"ק השני במשרד שלי היה חולה, כך שהמפקדת שלי אמרה שאם אני רוצה ללכת ליום כיף, אני צריך לסיים כמות די נכבדה של עבודה ביום לפני. ישבתי וסיימתי הכל כמו ילד טוב, והלכתי הביתה.
אז ביום שלישי בבוקר קמתי (יחד עם כמה מאות חיילים אחרים, אני מניח) על מנת לבדוק מה מזג האוויר בחוץ. כמובן שהיה מזג אוויר מהסוג שאי אפשר לדעת לאן הוא יתפתח - נראה כאילו יהיה יותר חם מהלילה (שהיה גשום), אבל עדיין אי אפשר לבטוח בו. דיברתי עם חברים מהיחידה והמסקנה הייתה שבאים, ובמקרה הכי גרוע נביא איתנו מדים ונחזור לבסיס.
ואז נזכרתי ששכחתי לעשות טלפון אחד קטן אבל חשוב ביום לפני; אני לא אפרט יותר מדי מה הייתה הסיטואציה מטעמי ב"ש, אבל מספיק לציין שבמהלך כל הנסיעה ניסיתי להשיג מישהו ביחידה שיעשה את הטלפון הזה בשבילי, ולא הצלחתי בזמן.
ואיך שירדתי מהאוטו הייתה לי שיחת טלפון מהמפקדת, שאמרה "חגי, אתה צריך לחזור למשרד. אני צריכה ללכת, וצריך מישהו שישב במשרד. אני אודיע לך מה לעשות עוד עשר דקות בערך."
אז בינתיים נפגשתי עם שאר החברים בכניסה ללונה פארק, וחיכיתי לראות מה קורה, כשקיבלתי עוד שיחה, הפעם בטונים יותר מעוצבנים. הסיבה, כמובן, הייתה הטלפון ההוא שלא הצלחתי לעשות בזמן. הפעם זה היה מפקד היחידה, שאמר לי לחזור, ולא אכפת לו איך.
מעוצבן ועייף (זאת הייתה כבר פעם שנייה באותו שבוע שמחזירים אותי לבסיס, פעם קודמת הקפיצו אותי חזרה כשהייתי באוטובוס רגע לפני הבית) הלכתי לחפש תחנת אוטובוס שתביא אותי הביתה. כמו שחוקי הדרמה מכתיבים, ברגע זה התחיל לרדת מבול שלא הפסיק.
אחרי חצי שעה של המתנה בסוף ההורים שלי באו והסיעו אותי במקום. הם טענו שהם לא ראו אותי, כי "תחנות האוטובוסים היו מלאות בחיילים". התברר שבגלל הגשם יום הכיף בוטל - ושיחררו את כולם הביתה. ורק אני נוסע בגשם חזרה לבסיס.
בקיצור, הגעתי למשרד, אמרו לי שאני עומד להישפט על הסיפור הזה, חיכיתי כמה שעות עד המשפט, וקיבלתי שבוע ריתוק - החל מאותו יום. שבוע ארוך, מגעיל, שבמהלכו הייתה לי כל כך הרבה עבודה שבקושי עזבתי את היחידה שלי (מטר על מטר) למעט פעם או פעמיים לחדר אוכל.
מסקנה: בפעם הבאה שאתם מקבלים הזמנה חשודה ליום כיף בצבא - אל תלכו. זה רק יעלה לכם ביוקר.
חגי (עוד 304 יום לשחרור)
|
